זכור - אמונה בימי השואה

קול ה' באש - דרשות הרבי מפיסצנה בגטו וורשה
"השמע עם קול אלוקים מדבר מתוך האש" (דברים ד, לג)


אסתר פרבשטיין

מ"חובת התלמידים" ל"אש קודש"

רבי קלונימוס קלמיש שפירא, האדמו"ר מפיסצנה, (י"ט באייר תרמ"ט - ד' בחשוון תש"ג; מאי 1888-נובמבר 1943), היה מן הצעירים באדמו"רי פולין בין המלחמות ומן הבולטים שבהם. הוא גדל בחצרות אדמו"רי גרודזיסק - חנצ'ין, היה נצר לשושלת ליז'נסק וקוז'ניץ, וחתנו של רבי ירחמיאל משה מקוז'ניץ. עם פטירת חותנו בשנת 1909 הוכתר לאדמו"ר, וקבע את מרכז פעילותו בעיירה פיסצנה, מרחק כששה עשר ק"מ מוורשה. בשנת 1913 נבחר גם לרב המקום. במהלך מלחמת העולם הראשונה עקר לוורשה, ומאז נע בין שני המקומות. בשנת 1923 הקים בוורשה מערכת חינוכית-חסידית יחודית, ישיבת "דעת משה", בה חבשו את ספסל הלימודים ערב המלחמה כ- 300 תלמידים , עימם טווה קשרים אישיים מתוך דאגה למצבם הפיזי והרוחני. את תפישתו החינוכית העלה על הכתב בספרו "חובת התלמידים" (וורשה תרצ"ב), שהתקבל כספר יסוד בחינוך הנוער החסידי בפולין שבין המלחמות. תוך זמן קצר זכה הרבי לאמון ולהערכה בחוגים רחבים, בזכות אישיותו המיוחדת ודרכי מנהיגותו, שהתאפיינו בשמירה קפדנית ותקיפה על עקרונות היהדות, מעורבת ברגש חם ואהבת ישראל, וכן בזכות דרשותיו ובעיקר בזכות ספרו. הספר הציע לנוער ולמחנכיו דרך חינוכית להתמודדות עם מצוקות השעה (כמו אנטישמיות) ועם האידיאולוגיות שהחברה היהודית בפולין הציעה (תנועות נוער, פוליטיזציה, ציונות, סוציאליזם). הדרך המוצעת בספר היא עלייה במעלות החינוך החסידי על פי כלים ותכנית מובנית. הספר נכתב בנימה אישית ורכה, אך מציב עקרונות ברורים. בולטת בו רגישות והבנה לגיל ולסביבה, בעיקר ל"פרחי חסידים", והכוונתו באמצעות יישום רעיונות חסידיים . דגש מיוחד מושם על שמחה בעבודת ה' כחלק מהתהליך החינוכי, במטרה לחזק את העמידה בניסיונות החדשים של התקופה. אחריות לדור הצעיר עמדה בראש מעייניו של הרבי. הוא דגל ב"חנוך לנער על פי דרכו", גם זה המתרחק מבית המדרש, וקרא שלא להחמיץ את השעה ולא לסייע בעקיפין בניתוק השושלת. מצד שני, ביקש לטפח קבוצות עילית, אשר תהווינה חוד החנית ומודל לאחרים, אך לא תהיינה מנותקות מן הכלל. היתה שגורה בפיו האמירה הבאה: "תכלית חיי היא הישיבה, ותכלית הישיבה לגדל עשרה בני עלייה ". אישיותו ודרכו החינוכית משכו אליו גם חסידים מחוגים שונים, כולל "המזרחי" בפולין. בוורשה הקים גם רשת שיעורי תורה לפועלים ובעלי מלאכה. אהבה מיוחדת היתה שמורה לרבי כלפי יום השבת, הוא היה נשיא חברת "שומרי שבת" בוורשה, ופעל למען שמירת השבת בתקופה שבין המלחמות בדרכים שונות .
יחסו לארץ ישראל וליישובה היה חם ותומך. ב 1920 עלה לארץ אחיו, הרב ישעיה שפירא ("האדמו"ר החלוץ"). הרב שפירא רכש קרקעות גם עבור הרבי מפיסצנה, שמכר לשם כך את רכושו , וכאשר הציע הרב ישעיה למכור חלק מהן בשנת 1923, מחשש לירידת ערך הקרקעות, קיבל מאחיו מכתב רווי אהבה לארץ ולאדמתה: "דע נא יקירי כי גחלים אתה חותה על ראשי, והרי זה דומה למי שעומד רגל אחת בגן עדן, ובא המלאך... ולקחו בידו וברגליו ומשליכו מגן עדן לגהינום. ומנחמו שבגהינום תהיה לו דירה חמה, כן באמת הדבר הזה. עיני זלגו דמעות בהעלות זאת על רעיוני, להתרחק חס ושלום עתה, אחר שהיתה לי קצת נגיעה בארץ ישראל ". הוא דחה את עלייתו בשל עול ההנהגה ומסיבות כלכליות, אך השאיפה להגיע לא"י יקדה בו. באחד ממכתביו כתב: "חשבתי וכבר נתיעצתי... שאעשה הלכה למעשה ואסע לעת עתה על איזה שבועות או חדשים לארץ ישראל, והיה כאשר אשליך כל טרדותי ממני על איזה זמן, ואהיה בארץ ישראל, אז יכול להיות כי אמנו, הארץ הקדושה, תאחזני בציציות ראשי, ולא תניחינו לשוב לחו"ל בקביעות, וסוף כל סוף יאר ה' עיני למצוא מחייתי שם ".
בעת הכיבוש הנאצי שהה בוורשה, לאחר שסרב לצאת את פולין, וקשר את גורלו עם גורל עמו . כבר בימי המלחמה הראשונים שתה הרבי מכוס המרורים וחייו האישיים נהרסו: בנו היחיד נפצע עם הפלישה ומת ב-ט"ז בתשרי ת"ש, כלתו נהרגה ב-י"ג בתשרי ת"ש, בהפצצה על אזור בית החולים, ואמו נפטרה ב-ז' בחשון ת"ש. באותם ימים רשם הרבי את תחושותיו ברשימות שהן מעין יומן אישי. בין היתר כתב: "אני יושב ודומם. גדול הכאב עד בלי עמוד, והשברון עד בלי נשוא. כי אחר שזכינו בחסד חינם מד' יתברך לבן יקיר ונחמד כזה, איש אמת, מופלג בתורה, חכם וישר... ואשר היה קשור בנפשי ויחידתי, עד למסור את כל נפשו בשבילי, ואחר שזכינו שיראה ד' בתלאותינו ועמלנו, וישיב לנו את מתנתו הנחמדה, וירפאהו ממחלתו המסוכנת, נגזר עלי ממרום דין קשה, דין מר ונמרר כזה, לשוב ולקחתו מאתי בשנת ת"ש במלחמה... ועמו זוגתו כלתי... כל תקוות עצמי ונפשי אשר בהם, בזה ובבא, נגדע. וגם העתיד שלי... נהרס. גדול השברון עד בלי נשוא, ורק אתה ד' ברוב נפלאותיך תעמידני ותחזקני. לך ד' החסד ולי בושת הפנים, כי עוונותי גרמו כל אלה. אב הרחמן, יודע אתה את לב האב על בנו, ומי כמוך מכיר בשבירת לבי וברציצת כל עצמי. עם כל זה הנני מתחזק להודות לך על שזיכיתנו באוצר נחמד כזה, אף הוספתו לו קרוב לארבע שנים מן מחלתו עד פטירתו ". דבריו אלו של הרבי, גילוי לב נדיר של הגיגי אמונה לעת צרתו האישית, משקפים את עומק האמונה שקרנה ממנו לאחר מכן בגטו, ועיצבה את דרשותיו בעת צרתו של הכלל. למרות עולמו החרב, לא נמצא הד לכך בדרשותיו ובהתנהגותו בשנים הבאות, להוציא ציון יום השנה למות בנו. דומה כי צרותיו הפרטיות נטמעו בצרות הכלל, וחובתו כלפי הציבור המעונה נתנה לו כוחות מחודשים.


"אש קודש" בגטו - רבי קלונימוס קלמיש שפירא מפיסצנה

ביתו של הרבי בגטו היווה בית פתוח לציבור, שם התקיימו תפילות בציבור וגם הוקם מטבח ציבורי כשר בעזרת הג'וינט בוורשה, בעיקר לפליטים שבקשו אוכל כשר . אנשים שביקשו את קרבתו מצאו אצלו תמיכה, עצה וקשר אישי: "אף פעם לא היה שרוי לבד. רגיל היה לשבת כפוף על כתיבתו, והתענין בשלום כל אחד ובני ביתו ". דאגתו לכלל ישראל ואהבתו לארץ ישראל באו לידי ביטוי גם בתפילה שביקש להתפלל בגטו לשלום היהודים בא"י, כאשר הגיעו שמועות על פלישת הצבא הגרמני לאל-עלמין . תפילה אחרת, שחוברה על ידו יחד עם שני רבנים חשובים בגטו (הרב שמשון שטוקהאמר, מרבני וורשה, והרב אלכסנדר זושא פרידמן, איש חינוך נודע וממנהיגי אגו"י), הונהגה מאז החלו הגירושים מגטו וורשה, ונשתמרה בארכיון רינגלבלום. התפילה מבקשת בעיקר על שלומם של האנשים שנלקחו מן הגטו בשילוחים הראשונים, "קרובי נפשנו, נשים וילדים, אבות ואמהות... נעקרו מתוכנו, הם לוקחו בשבי ועקבותיהם לא נודעו ".
גם בגטו דאג לקיום אווירת החג , המשיך למול תינוקות , סייע בהקמת מקוואות חשאיים, גם כאשר הוטל צו חמור על טבילה במקוואות, ולא נרתע מלסכן את עצמו לשם כך. הרב ש' הוברבנד נכח באחד מארועים אלו, בערב יום הכיפורים תש"א. "לפנות בוקר... התאספה קבוצה קטנה של יהודים והרבי בראשם, והחלו במצעד מסוכן אל המקווה... הריקשה לא הגיעה... על קצות אצבעותינו הננו יורדים במדרגות... בצעדים מאופקים הננו הולכים שנים שנים... הלב הולם כפטישים... בנשימה ארוכה עוברים על פני הנקודות המסוכנות, ומגיעים בשלום עד השער, שבו נמצא המקווה. שליח חשאי מחכה לנו. הננו יורדים לתוך מרתף אפל. לנגד עינינו ניצבת תמונה חיה של אבות אבותינו בספרד. הם בוודאי לא תארו לעצמם, כי בעוד 400 שנה יימצאו נכדיהם במצב קשה הרבה יותר ממצבם, אם ירצו לטבול לקראת החג. כשהיינו בחצר כבר האיר הבוקר, ובשער הכניסה למקווה ראינו את חותמת השעווה והכתובת הידועה: 'על פתיחת המקווה והשימוש בו צפוי עונש כעל מעשה חבלה - מ-10 שנים עד עונש מוות' ".
עוד בטרם היו יהודי וורשה מודעים ליעד האקציות יעץ הרבי לשואליו לנסות למצוא מסתור ומפלט: "אבא חוזר מבית האדמו"ר מפיסצנה, הרב שפירא, לאחר תפילת ערבית ופניו כבדות... מכנס אותנו הבנות סביבו ואומר: ימים קשים באים על יהודי וורשה. לפי עצת הרב אתן חייבות לברוח מן הגטו מוקדם ככל האפשר. כל חייכן הייתן בנות נאמנות לתורה ולמצוות... בשם שמים אתן מצוות רק לדבר אחד: להציל את חייכן... כאשר יעבור הזעם, תשובו הביתה ". גם בימי השילוחים נועצו בו בהכרעות קשות . בתקופת השילוחים מן הגטו נרשם הרבי כעובד במפעל הגרמני ('שופ') של שולץ, בהנהלת אברהם הנדל, מפעל שכונה "סדנת האדמו"רים". על האווירה המיוחדת ששרתה בסדנת סנדלרים זו קיימות מספר עדויות. כותב הלל זיידמן: "הנני בבית המלאכה של שולץ, אני בא בשעה שהקהל דופק במסמרים ואומר 'הושענות'... הנה יושב ליד סדנת הנעלים הרב מקוזיגלוב... ראש הישיבה לשעבר של ישיבת חכמי לובלין... מזמן לזמן פונה לאדמו"ר מפיסצנה, מחבר 'חובת התלמידים' היושב ממולו. מתפתחת שיחה חרישית בדברי תורה. מרחפים מאמרי חז"ל ודברי פוסקים. ועוד מעט מופיעים על סדנת הסנדלרים... הרמב"ם והראב"ד... מה אכפת רעב ומצור ונגישות. הרי יושבים לא בבית המלאכה ברחוב נובוליפיה 46, אלא - בלשכת הגזית, בסנהדרין ". ביומן ששרד בין חורבות וורשה, מספר הכותב דברים דומים, ומוסיף כי הרבי קם בלילה לתיקון חצות, ובשבת המשיך הרבי גם שם לערוך את שולחנו "כאילו לא עבר דבר בעולם, שום רוח ושום סופה לא הרסה יסוד ושורש העם ". בתקופה זו ידעו על מקומו רק מספר קטן של אנשים, אך לא פסקו לבקר אותו ולשאול בעצתו. גם אז המשיך לעודד ולהפיח תקווה, וחזותו לא הביעה עצבות .
באחת האקציות בגטו נחטף, אך שוחרר בהתערבות עסקנים מהגטו . מאוחר יותר נלקח למחנה העבודה בבודזין, אזור לובלין (לא לפני ינואר 1943, אז כתב את מכתביו האחרונים), ושם נרצח כפי הנראה ב-ד' בחשון תש"ד, 2.11.43 .
דרשות הרבי נאמרו בהתכנסויות חסידים בשבתות בשעת סעודה שלישית. שעה זו תפשה בעולמו הרוחני מקום מיוחד בטרם שואה. "תמה אני למה זה אין מרעישים כל כך בשעה שהולכים לשלוש סעודות כמו שמרעישים בשעה שהולכים לכל נדרי", כתב בפתיחה ובסיום לקטע המתאר את רגשותיו בשעה זו, "כשאני מגיע למזמור 'לדוד, ד' רועי... לא אירא רע כי אתה עמדי', תדבק לשוני לחכי לבלי דבר ". הדרשות העניקו לשעה זו תוכן רוחני גם בתנאי הגטו. הן הועלו על הכתב ע"י הרבי עצמו, מראשית הכיבוש ובמהלך שנות הגטו בוורשה עד 18.7.42 (ימים אחדים לפני האקציה הגדולה בוורשה), והוגהו על ידו בהערות דרמטיות ביותר בחנוכה תש"ג (נובמבר 1942), לאחר שרוב יהודי וורשה נשלחו אל מותם. בערך בתאריך זה החליט, כפי הנראה, להטמין את הכתבים, צירף מכתבים אחרונים (3.1.43) והצפין את דפי הדרשות. רק בשנת תשט"ו זוהו הדרשות באחד הכדים שנתגלו בחורבות וורשה, הובאו לארץ ונדפסו תחת השם "אש קודש". בעצם מאמציו להטמין את הכתבים ובבקשתו להגות בהם, נתן להם תוקף לדורות הבאים.
דרשות הרבי מפיסצנה הן אחת התעודות הייחודיות ביותר ששרדו מגטו וורשה. הן פותחות שער לעולם של מחשבה חסידית יצירתית, שצמחה תחת המכבש הנאצי וניהלה כנגדו מאבק, ומשקפות את עולמם הרוחני של מנהיג חסידי ועדתו נוכח גורלם הנורא בגטו.
אף כי הדרשות לא נכתבו בזיקה ישירה לארועים, הן נאמרו על רקע מציאות החיים בוורשה, אשר נרמזה בהן ועיצבה במידה רבה את התפתחות התגובה וההגות. כאחד מיהודי הגטו , וכמנהיג חסידי שה"ירידה" לקהלו וההזדהות הרגשית עימו הינן חלק מרכזי בתפישתו, מצוי הרבי עמוק במצוקתם הפיזית והרוחנית של בני עמו, נותן לה ביטוי ומחפש דרכים במחשבה החסידית למצוא לה מענה. הדרשות מכילות עושר רעיוני רב, וחוקרים אחדים ניסו לראות בהן קווים מרכזיים מנחים .
מה הם מאפייניה וכיווניה של תורתו? ניתן לומר כי הגותו מושרשת עמוק ביסודות תורת החסידות ויונקת ממנה בהתמדה, אך מתמקדת בהבטים חדשים, תוך התבוננות במציאות זמנו. הרבי המשיך בהתמודדות עם האתגר הגדול של החסידות, שהוא גילוי המציאות האלוקית בכל פינה בהוויה הארצית ("לית אתר פנוי מיניה" - אין מקום פנוי ממנו), וביקש לשאוב ממנו כוח חיות בתנאי הגטו. בכך רשם הרבי מפיסצנה פרק מיוחד במנהיגות רוחנית בעת צרה, ויצק נדבך יסודי בהגות החסידית. האמונה כי הנוכחות האלוקית קיימת לא רק בעולם הרוחני, המגולם בתורה, אלא מוצפנת בכל בריאה ובכל תופעה, קבלה בחסידות אתגר מיוחד: לגלות ולהתחבר למציאות אינסופית זו, ולהגיע ל"דבקות": "כל אדם צריך לעבוד את השי"ת בכל בחינותיו, פירוש הוא שהכל הוא צורך גבוה מפני שהשם יתברך רוצה שיעבדו אותו בכל האופנים ". "בכל האופנים", משמעו, כי ה"ניצוצות" (ה"גרעין") קיימים גם בעולמות שהם לכאורה מנוגדים לקדושתו ומסמלים ריחוק וירידה, כולל בתופעות חומריות או שליליות, כמו עולם היצר או עולם הסבל, אלא שבהם הוא מוצפן יותר ("קליפות"). המבקש את ה"ניצוץ" האלוקי גם בעולמות אלו, עשוי לראות גם "ירידה" זו - כמנוף של עלייה. שלוש הכוונים דרכם מבקש הרבי להוליך את שומעיו לקרבת האלוקים, הם: גילוי האלוקות מתוך היסורים, גילוי האלוקות בכלל ישראל, וגילוי האלוקות בתוככי הנפש פנימה, ב"אני".


א. גילוי האלוקות מתוך היסורים

צער הפרט
משימה קשה נטל על עצמו הרבי בוורשה, אולי אחת המשימות היותר קשות של מנהיג חסידי: פיתוח רעיון האלוקות מתוך היסורים בגטו, כשיטה המותאמת לציבור, כדי להעניק משמעות לחיים ולחשל את כוח הסבל. בתנאי הגטו הלכו והצטמצמו האפשרויות להתקרב לקב"ה בדרכים המקובלות - תורה, תפילה, שמחה, שבת רעים (אף כי לאורך התקופה אין הרבי מרפה מהקריאה להאחז בתורה ובתפילה, לשמור אפילו ניצוצות של שמחה, ולפחות להשתוקק לעולם רוחני יותר). האתגר היה לגלותו ולדבוק בו באמצעות מה שנותר - ונותר כמעט רק הסבל. לא רק מצוקת הפרט, אליה התייחסו גם הוגים לפניו, אלא סבל בל יתואר של המונים. ומתוך הסבל המשפיל את הגוף והנפש בוורשה המיוסרת, מבקש הרבי לחשוף עם קהלו ניצוצות אלוקיים ולהדריכו היאך לבקשם, מתוך אמונתו כי החיבור לניצוצות אלו יהווה נקודת אחיזה ומקור לכח עמידה .
הרבי מעלה כיוונים אחדים בחיפוש זה. החשוב בהם הוא גילוי האלוקים בתוך תוכו של האדם, שהאלוקות כלולה ומוצפנת בתוכו מעצם ברייתו. שעת היסורים מסוגלת להיות שעת הגילוי והקירבה, המעניקה כוח עמידה. תנאי מוקדם לכך נקבע בחסידות מראשיתה, והוא פיתוח התייחסות שונה מצד האדם לעצמו ולסביבתו, בעיקר - צמצום ה"אני", דהיינו "מידת ההשתוות"- הענווה. אין כוונתו לשבירת ה"אני" במובן של הזהות האישית, להפך, בתופעה זו, שהיתה תוצאה של שחיקת האדם בגטו, הוא נלחם. "ביטול האני" מנווט על ידו לכיוונים אחרים: ראשית, ביטול ה"אני" המתיימר להבין הכל, שנית - התפשטות מן הסבל האישי לנשיאה בעול סבלו של הזולת, ושלישית - הכרה ב"צער השכינה" המשתתפת בסבלם. בהפנמת רעיונות אלו הוא מבקש ליצור בתוך הסבל ומתוכו, פתח לגילוי ה' באדם פנימה.
לאורך התקופה דן הרבי בשאלת פשר הסבל והיחס אליו, שאלות שלא נתנו מנוח לכלואים בגטו. שתי גישות משמשות בו במקביל: האחת, העמקת צידוק הדין, והשנייה, ניסיון לתת פשר ומשמעות חלקיים ליסורים גם בשעה של "הסתר פנים". דומה כי במהלך אותן שנים נוגע הרבי במרבית הרעיונות שהציעו המדרש, הקבלה והחסידות בשאלת הסבל והגמול, כשהוא מפתח את הגישות השונות לאור הנסיבות בדרך של פרשנות מקורית. בראשית ימי הכיבוש מודגש הסבל כניסיון באמונה, ומלחמת הנאצים כמלחמת הרע בטוב ("מלחמת עמלק"). בהקשר זה הוא קורא להתפכח מאשליית ההומניזם המערבי, אשר חשף את אופיו האמיתי. דרשות אחרות, מציגות את הסבל כדרך של תיקון, מירוק וכפרה לאדם כפרט ולכנסת ישראל ככלל . אין הרבי נוקב בחטאים מסוימים של הדור שהביאו את הפורענות, אלא בתיקון האישי ובחשבון הנפש של הפרט וסביבתו הקרובה. מסוף שנת תש"א ניכרת בדבריו התרחבות של הגישה הקבלית ושל רעיון התיקון הכולל, הרואה בהווה חלק ממציאות על-זמנית ועל-הסטורית, במרחב של השגחה מקיפה וכוללת על עם ישראל ועל העולם כולו. הסבל כתיקון וכ"שבירת הכלים" הוא חוליה בתהליך שראשיתו בעבר, במעשה העקידה הראשון, ופניו לעתיד, כחלק ממהלך יצירת עולם חדש ("בונה עולמות ומחריבם"), וכהכנה לגאולה ("חבלי משיח"): "בכל זמן ועת, בראותנו יסודות עולם מטים, וצרות וסבל שאין לנושאם, אות היא כי עולם חדש ממשמש ובא... וממילא כשאנו רואים צרות אלו שעוברים עלינו, וכל כך נפשות מישראל והרבה תלמידי חכמים צדיקים ועובדי ה' שנעדרו רחמנא לצלן... אז יודעים שגם עתה זמן של בחינת שבירת הכלים הוא. לכן צריכים להתחזק יותר בתשובה ולחדש מעשיכם, ולבריאה חדשה ".
התרחבות הבסיס הקבלי נובעת גם מתוך תהומות המצוקה, משום שדרך זו מבקשת להרפות מעט מן הנטיה האנושית לחפש הסברים שכליים, ומרחיבה את הפתח לביטחון ואמונה תמימה בהשגחה, אף שהיא נסתרת: "ובאמת, מה מקום לקושיות חס ושלום ולשאלות, הן אמת שיסורים כמו אלו באים רק אחת לכמה מאות שנים, אבל מכל מקום, איך זה נרצה להבין את מעשי ה' אלו ולהיפגם חס ושלום כשלא נבין אותם, אם גם קלח אחד של עשב שעשה ה' לא נבין, ומכל שכן שנפש לא נבין... ואיך זה נרצה בדעתנו להבין מה שהוא יתברך יודע ומבין, ולמה נפגם איש כזה ביסורים אלו כעת יותר מכל היסורים שעברו על ישראל מאז, ועד עתה לא נפגמה אמונתו ועתה נפגמה... הטעם שאיש כזה נפגם באמונתו מיסורים של זמננו יותר הוא, משום שעצמותו וייסוריו נוגעים לו יותר... וזהו הדבר שאמרנו שצריכים למסור את נפשו ועצמותו ונגיעותיו, ואז לא תיפגם אמונתו ויאמין באמונה שלמה שהכל בצדק ובאהבת ה' לישראל ". המענה השכלי והתבונה האנושית, הם רק כלי אחד, ולאו דווקא הכלי העיקרי בתפיסתו (כשם שאינו כלי מובהק בהגות החסידית, אף כי היו זרמים שהתמקדו בו). הדרשות פונות לאפיקים שונים, כמו: הזדהות המאמין עם הכתובים, החוויה הרגשית, פניה לקול האמונה הטבעית - הן מופנות לאדם השלם במכלול מרכיביו.
גילוי האלוקים בתוך הסבל הוא הכרחי בתהליך החשת הגאולה: "היסורים הם הסתרת פנים, לכן כשרואים בהם יד ה', אז מעביר בזה את ההסתרה, ומגלה אותו יתברך גם מתוך ההסתר וגם מתוך הדינים, וממילא כשההסתר עובר, אז נעשה חסד והתגלות פניו יתברך ".

"צער השכינה" כהתגלות
השתקפות אחרת של מציאות ה' מתוך הסבל, היא הרגישות ל"צער השכינה", מציאות ה' כסובל בין ההמונים הסובלים, כאשר "בכל צרתם - לו צר ". "וזהו החילוק, יש בחינת 'עמו אנכי בצרה', שהצרה חס ושלום על ישראל והוא יתברך רק סובל עמם, אבל כשצרת ישראל גדולה כל כך... הוא הסובל ועומד בהם... עד שהמשאוי הוא כביכול עליו, אז צריכין למהר בשמים ברחמים וישועה, כיוון שהוא יתברך זכאי, ולמה יתייסר חס ושלום אבינו מלכנו ". רעיון זה הולך ומתעצם בדרשות האחרונות שנשא הרבי בגטו: "ויש שהאיש בעצמו תמה על עצמו, הלא נשבר אני, הלא כמעט תמיד נמצא אני במצב של בכיה... ובמה אני מתחזק לחדש תורה וחסידות... נבוך הוא אותו האיש על עצמו, אבל כנ"ל הוא יתברך נמצא בבתי גוואי [ברובד הפנימי של כל התרחשות] ובוכה... וזהו החילוק: הבכיות והצער שהאדם המצטער בעצמו לבדו על צרותיו, יש שנשבר מהם ונופל מהם עד שאינו יכול לעשות מאומה, והבכיות שהוא בוכה עם הקב"ה יחד - מחזיקים אותו. בוכה ומתחזק, נשבר ומתאמץ ללמוד ולעבוד. קשה הוא רק להתרומם פעם הראשונה והשניה מן הצרות, אבל כשמתאמץ ומושיט את ראשו ונוגע בתורה ובעבודה, אז נכנס הוא אל הבתי גוואי, ששם הקב"ה, ושם בוכה ומיילל עמו כביכול יחד, אף מתחזק ". תחושת הסבל המשותף מהווה נקודת אחיזה חיונית, וכך הוא אומר גם בדרשה לפני האחרונה: "ובמה אפשר להקים על כל פנים מעט את הרוח בשעת שבירה ורציצה כזו. ראשית כל בתפילה ובבטחון שה' אב הרחמן אי אפשר שישליך כל כך את בניו מעל פניו... אבל במה נתחזק על הקדושים שכבר נהרגו רחמנא לצלן, הקרובים והידידים, וסתם ישראל אשר כמה מהם נוגעים לנו כנפשנו, ובמה נקומם עצמנו. משמועות האיומות הישנות והחדשות, המפרקות את עצמותינו והממיסות את לבבנו. בזה שאין אנו לבדנו בצרותינו, אך גם הוא יתברך, כביכול, סובל עמנו - עמו אנכי בצרה. 'הושענא סובלת סבלך', שישראל גם סובל את סבלו... וביסורים כאלו אנו יותר גדולים ויותר מתרוממים... מפני שסובלת סבלך, ובזה מתחזקת מעט ".


ב. גילוי האלוקות בכלל ישראל

ממקורות החסידות שאב הרבי פתח נוסף לגילוי האלוקות כמקור חיים גם במחשכי הגטו, והוא בעצם מציאותם של יהודים יחדיו: ב"כלל ישראל" מגולמת מציאות השם, ואותה ניתן לחשוף ככל שגוברת ההתקשרות לכלל והנשיאה בסבל הזולת.
כדי להגיע להיכללות זו, נדרש האדם לפעול בשני כיוונים, שהחסידות סללה אותם מראשיתה: האחד, להבין ולהפנים את ייחודו של עם ישראל ככלל בעל אופי מיוחד, שאינו צירוף של פרטים אלא מקור ושורש לקיומו של כל פרט ("הנפש הישראלית"), והשני - להשקיע מאמץ בצמצום ה"אני" העצמי ("ביטול האני"). דרכים אלו ביקש הרבי ליישם בהוויית הגטו, בלי להפחית כמלוא הנימה את הזדהותו עם סבל הפרט. על רקע המאבק היומיומי של הפרט על הישרדותו בגטו וורשה, יש בהצגתן נסיון נועז להעלות את האדם לספירה אחרת: "האיש הישראלי אינו פרטי לעצמו, רק לכל הכלל ישראל הוא שייך... כמו העץ... הכלל לא נבנה מהפרטים, רק להפך, העיקר הוא השורש ושם הם באחדות... לא הכלל נעשה מן הפרט, רק להפך, הפרט נסתעף מן הכלל... ממילא כל עוד שלא נתחבר האיש אל הכלל ישראל, ולא עלה מן פרטיות עצמותו אל נשמת ישראל, אינו יכול לעלות עוד אל הקב"ה... גם האיש כערכנו, במידה שעובד עם עצמותו למעט תאוותיו... ומשתדל להיטיב עם אנשים מישראל ולדאוג דאגתם... אז שורש ישראל בו ונשמת הכלל עולה בו יותר ".
אהבת ישראל מחייבת הטמעת המצוקה האישית בצרות הכלל. היכולת לחוש את הסבל האישי כחלק מצרת הכלל, היא עוד דרך לחיזוק הפרט לעמוד בסבל הנורא, והיא תובעת דאגה מתמדת לצרכיו הפיזיים והרוחניים של הזולת, ומאבק בקהות הרגש, נוכח האדישות שפשטה ברחובות הגטו עם ריבוי מתי הרעב בחוצות . הרגישות לזולת וההתקשרות לכלל היא גם חלק מעבודת הבורא ובקשת הישועה: "בשעת צרה ליעקב... האיש מתרגל יותר להרגיש את עצמו, כי האם אפשר שיכו לו לאיש ולא ירגיש כאב... ועבודתו היא עבודה במצב נמוך בשבילו... והנה, כדי לעורר במרום רחמים על ישראל, ולהמתיק את הדינין, צריכים לעורר בקרבנו רחמנות על ישראל זולתו. לא לבד שצריכין ליתן כל מה שיכולים ליתן להם, רק הרחמנות עצמה שמעוררין בקרבנו על ישראל פועלת במרום. צריכים שלא להתרגל בצרות ישראל ". כאמור, הרבי עצמו שימש מופת אישי לכך, כאשר כל עולמו הפרטי חרב עליו עם הכיבוש, ואותות סבלו לא נכרו בו. לעומת זאת, ברגישות ובאהבה הוא נשא את סבל הכלל ונתן לו ביטוי נוקב, זעק את זעקתם של אחיו, ובמאמץ בלתי נלאה הנחה את יחסם אל הסבל לאורך כל התקופה.


ג. גילוי האלוקות ב"אני" כפתח ישועה

מציאות החיים בגטו וורשה גזרה על האדם הינתקות מהסביבה וממסגרת הפעילויות שעיצבו את זהותו. היו שאימצו דרך של תגובה דינמית על ידי פעילויות שונות כמו סעד, תרבות ומחתרת פוליטית, אך בדרך כלל תחושת המילכוד עירערה את אמונת האדם ביוזמתו ובכוחו לשנות את המציאות, וכך נפל פעם אחר פעם לתהומות של חוסר אונים. יאוש ורפיון ידיים, הם על פי החסידות אבי אבות הנפילה, שכן כוחו של עמלק להפיל 'את כל הנחשלים אחריך' (די וואז פאללען אונטער זיך), היינו, שרוחם נופל בקרבם ".
במצבים אלו העניק הרבי משקל רב לכוחו של הפרט לעצב את הארועים ולהחיש את הפדות מן הצרות, והוא חזר והדגיש זאת בדרשותיו. על פי הקבלה, קיימת זרימה והשפעה מתמדת בין ההתרחשות בעולם הפרט והחברה, לבין ההתעוררות בעולמות העליונים. לעתים, בוקעת ההשפעה מן הספירות העליונות: זוהי, בלשון הזוהר, "אתערותא דלעילא", אך כאשר ההתעוררות משמים בוששת לבוא, מסוגלת התעוררות רוחנית מלמטה להניע את ההתעוררות העליונה: זוהי "אתערותא דלתתא" . גם הגלות מתרחשת בשלושת הרבדים: גלות הפרט ("גלות הנשמה"), גלות השכינה, גלות העם ("גלות הגשמי"), וכנגדה הגאולה. משמעות הדבר היא כי גאולת הפרט, כלומר: התעוררות הנשמה, מסוגלת לקדם את התהליך ההסטורי של גאולת עם ישראל . כאשר הרבי אורג את קורות הכלל והפרט, הוא מדגיש את אחריות כל פרט ופרט, כבעל פוטנציאל לחולל את הישועה בפועל, וכאשר אין ההתעוררות מלמעלה נראית לעין, אזי, כביכול, נזקק הבורא לעזרת האדם, "הוא קורא לישראל, פרוק מעלי המשאוי ". אמונה, תפילה, השתוקקות לעולם רוחני, התכוונות, תחושת קורטוב של שמחת מצווה, רחמים על הזולת - כל אלה יוצרים תגובת שרשרת, המשכת שמחה ורחמי שמים על ישראל: "הרחמנות בעצמה שמעוררין בקרבנו פועלת במרום ". לגישה זו, מלבד מטען האמונה שהיא יוצקת, יש חשיבות רבה גם בשמירת הדימוי העצמי של האדם בגטו, לבל יאבד את צלמו וחשיבותו בעיני עצמו, לבל יפול ליאוש וחוסר אונים, למרות שחש עצמו נרמס כעפר ואפר.
הרבי הרואה בתופעת הנאציזם ביסודו מלחמת הרוח, קורא לתגובה הולמת: "אילו היה כל אחד נותן אל ליבו שלא על שגזלנו ולא על שעשינו רע לשום אדם אנו נרדפים, רק על שאנו ישראלים, דבוקים באלוקינו ובתורתו יתברך, ולא די להם לשונאינו לכבות ניצוץ האלוקות לבד אשר בתוכנו, רק את שניהם יחד רוצים לכלות, את גוף ונפש איש הישראלי, כי אז אדרבה היתה אמונתנו ואדיקותנו בו ובתורתו מתחזקת, אבל כיון שרק את צרותינו הגופניות אנו מרגישים, וכי תכלית כל הצרות הוא ה' והתורה, אינם נותנים אל לב, לכן עוד נחלשת אצל פרטים האמונה ".

ניתוב גילוי האלוקות לשלושת הכיוונים הללו, מתוך היסורים, מתוך קשר לכלל ישראל ומתוך ה"אני" -הוא חוט השדרה של הדרשות, בהגות זו בונה הרבי עוד נדבך מיוחד על גבי התשתית הרעיונית שהציבה החסידות. החסידות מראשיתה מייחסת לעולם שלושה רבדים של קיום: עולם, שנה, נפש ("עש"ן"). ה"עולם" - הוא עולם האלוקות, הספירות, ה"שנה" - היא עולם ההסטוריה, כפי שהיא מתפתחת בחברה האנושית, ה"נפש" - היא עולם הפרט. התהליכים המתרחשים בכל רובד הם מקבילים ובעלי השפעה הדדית. ניתן לומר כי הרבי מנתב את חסידיו לאחוז ביסודות אלו באמצעות שלשת הרעיונות הנ"ל.
ה"עולם", הוא היסוד ממנו נובעת התביעה לגלות את נוכחות ה' בכל אתר, ומתפתחת ההגות על חשיפת האלוקות מתוך היסורים ובתוכם.
ה"שנה", היא המפתח למהלך הגאולה מן ה"ניצוצות" הפרטיים והעשייה האישית אל ישועת השכינה והגאולה ההסטורית של העם.
ה"נפש", היא המקור לרעיון ייחודה של הנפש הישראלית כשהיא מחוברת לכלל ישראל, וממנה מתבקשת ההתעלות משקיעה ביסורי הפרט לנשיאה ביסורי הכלל.


מדליק "אש הקודש" - הרבי

רבי קלונימוס היה אחד מן היהודים המעונים בגטו, אך כמנהיג הוא נשא בו בזמן גם את סבל הרבים, ולא זאת בלבד, עליו הוטלה משימה נוראה: לעודד את שומעיו יום יום ושנה שנה, למצוא את הגישה ההולמת, את המילים הנכונות, ולהשיב למצוקות כאשר "ילדים תמימים, מלאכים טהורים אף גדולים קדושי ישראל... ממלאים את כל חלל העולם צעקות אלו ". היה זה משא קשה, אך הרבי המשיך לשאת אותו עד הסוף. בקטעים רבים פורצת אנחתו של מנהיג היושב בתוך עמו בשעותיו הקשות ביותר, וחייב להיות לו לעיניים.
למשא צערו על סבלם הפיזי - הקיומי של אחיו, חברה תחושת דאגה עמוקה לעתיד הרוחני של העם, ובעיקר לבני הנוער, שבחינוכם ראה את ייעודו עוד טרם המלחמה. התפרקות מסגרות החינוך וההתרחקות מערכי הדת ומתורתה, אשר נבעו במידה רבה מתנאי החיים בגטו, הטרידו את רוחו. הנזקים הרוחניים שנגרמו לנוער, אשר התרגל מאונס לחילול שבת, להינתקות מלימוד תורה, היהיה להם תיקון בעתיד? שואל הרבי. "גם כשירחם ה' ויושיענו, עם מי נישאר? עדת החרדים על דבר ה' תהיה ח"ו קטנה וקמוצה... וכן איש ישראל כשמתבונן בחורבן הגופני והרוחני, והרס התורה והדת שח"ו ישאר מזה, מצטער על זה מאד ", ובפרט בשנת תש"ג, בה כבר "אין מי לייסר, ולא לב לעורר אותו לעבודה ולתורה ".
את נחישות הרוח להמשיך ולעודד, להסביר ולאמץ ברכיים כושלות, שאב הרבי מתחושת השליחות והאחריות. לאחר חודשי הכיבוש הראשונים ובסמוך לאבלו האישי על בנו וכלתו, הוא מעיד על עצמו כי היה בוחר בשתיקה ובאלם, ומבטא הרגשה זו בפרשנות מקורית על דרך החסידות לחלום האלומות של יוסף, המתפרשות במשמעות "אלם": " 'והנה אנחנו מאלמים אלומות... והנה קמה אלומתי וגם ניצבה', מקודם כבר רציתי להטות שכמי ולחיות חיי אילמות, אבל כשמאלמים אלומים, אז לא יכולתי כבר לסבול את האילמות, ונתחזקתי לצעוק יותר אל ה', ואז, 'והנה תסובינה אלומותיכן', שגם אתם נתחזקתם על ידי ". ככל שגוברים היסורים, גובר הקושי לדרוש ולנחם: "וכל איש הולך שחוח, נשבר וכפוף עד לארץ מלא עצבות, שהוא היפך מתנאי... עבודת ה', הצריכות התחזקות ושמחה... גם מי שהיה מחזק את עצמו ואת שאר ישראל מתחילה, גם כן נלאה מהתחזק ויגע מהתנחם, אף אם ירצה להתאמץ ולאמר איזה דברי ניחומים והתחזקות, חסרים לו דיבורים, כיון שבמשך הצרות הארוכות כבר דיבר ושנה את כל מה שהי' יכול לדבר ".
ביטוי נוסף לטלטוליו בין החובה לדבר לבין הזכות לשתוק, נותן הרבי באמצעות פרשנותו לדו-שיח בין רבי עקיבא ותלמידיו. כאשר סרקו את בשרו במסרקות ברזל, הם חשו ביראה שמא תיפגע אמונתם, "ורצו שרבם החזק באמונתו הגדולה ידבר עמהם איזה דיבורים ועל ידי זה ישפיע בהם אמונה ". תשובתו של רבי עקיבא, המנהיג, מחזקת את תחושתו של הרבי, כי ייתכן שבשעה זו יפה למנהיג דווקא השתיקה: "ואפשר שלכן לא פירשו את שאלתם באר היטב, רק ברמז - "רבנו, עד כאן?" מפני שכבר אמר ה' למשה רבינו על זה: "שתוק"". ואולם, כמנהיג בקרב עמו - זכות האלם נמנעת ממנו ונשארת כמשאלת לב. הוא רואה עצמו מחויב לציבור ולבוראו, וגם השאלות הנותרות ללא מענה - מתוות דרך של קבלת הדין וצידוקו, כאשר נסתתמו מעיינות הפשר והלשון.
למרות שהרבי מרבה לעודד להאמין ביכולת ה' להציל את הנמקים בגטו כהרף עין, הוא אינו נרתע גם מהדרכתם לקראת האפשרות האחרת, אם תגיע השעה הקשה ביותר, שעת קידוש השם במוות. בדרשותיו שזורה הכנה הגותית-חסידית מתמשכת למעשה קידוש השם, ולהתכוונות הראויה במצווה זו. בעיקר מתבסס הרבי על שני ארועי היסוד של קידוש השם בעם ישראל: עקדת יצחק ועשרת הרוגי מלכות, אותם הוא מפרש בדרך שיש לה משמעות מיוחדת עבורם .
התפקיד שייעדה החסידות לרבי כ"צינור" בין העם לאלוקיו, מעמיד אותו בחזית כפולה: הוא נושא בפני קהלו את קול האמונה והעידוד, ובו בזמן הוא שוטח לפני אלוקיו את מסכת סבלם: מתחנן, מנתח, שואל, מוכיח, זועק, עורך חשבון נפש הסטורי ותובע: "הוא מזכיר את ברית ה' לעמו, ברית ללא תנאי. הוא מציין את ההבטחות האלוקיות שמהן עולה מחויבות להצלתו המהירה של עם ישראל... הוא מזכיר את דרכי ההנהגה האלוקית בעולם, המחייבים ישועה מהירה ושלימה... הוא אוזר אמונה ובא בדברים עם קונו ". הרבי מצפה ל"תשובה" גם מצד בוראו, וזוהי "תשובה" במובנים אחדים: מענה לשאלות המציקות ללב, פתיחת שערי תשובה לעם ישראל, וגילוי מחדש של חסד הבורא: 'שובה ה' עד מתי והנחם על עבדיך... שבענו בבוקר חסדך' (תהילים צ). אנו מתפללים: 'שובה ה'', כביכול עשה תשובה בנו... 'שבענו בבקר חסדך', שבזה תהא תשובתך כביכול, וגם אנו צריכים לעשות תשובה כגון זו ". הקריאה לתשובה במובנה הפשוט מלווה את הדרשות, אך אין היא מושמעת כביקורת וכתוכחה. אף בדרשות לראש השנה בולטת נימת ההתנצלות כלפי מעלה: כסניגורם של ישראל, הוא מבקש להסביר מדוע אין המציאות מאפשרת להתנהג, להיראות, להתכוון, להתפלל - כפי שראוי בימים הנוראים. בפנייתו לציבור נעלמת נימת התוכחה והביקורת, שהיתה אופיינית לדרשותיו לפני המלחמה בהן התייצב כמוכיח בשער , ואת מקומה תופסת נימת הקינה. הוא מתייחס לאי קיום מצוות לא כמטיף אלא כעורך חשבון נפש, כאחד מן החבורה, מתוכם ועימם.
לאורך הדרשות, ובעיקר בשאלת פשר הסבל, הוא מפנה שאלות כלפי מעלה: "למה הרעות לעם הזה שאין הם יכולים כבר לסבול הצרות ". לשיאה מופיעה זעקה זו באחת הדרשות האחרונות שנשא: "ובאמת פלא הוא איך העולם עומד אחר כל כך הרבה צעקות כאלו. בעשרה הרוגי מלכות נאמר שצעקו המלאכים זו תורה וזו שכרה, וענתה בת קול "אם אשמע קול אחד אהפוך את העולם למים". ועתה ילדים תמימים, מלאכים טהורים, אף גדולים קדושי ישראל, הנהרגים ונשחטים רק בשביל שהם ישראל... ממלאים את כל חלל העולם צעקות אלו, ואין העולם נהפך למים רק עומד על עומדו כאילו לא נגע לו הדבר ח"ו... והלא בטח לא יחידים אנו בתפילתנו, בטח גם אבותינו, האבות ואמהות, כל הנביאים ונביאות, הצדיקים וצדקניות - אינם נחים ולא שוקטים בצרותינו, בטח הם רועשים ומרעישים את כל הגן עדן והיכלי קודש בגודל צרותינו, בטח אין הם מתנחמים לאמר שבין כך ובין כך הכלל ישראל ישאר ". סגנון הפנייה לבורא, הכולל תביעה והתדיינות, הוא אופן תפילה שמקורה בתורה, כגון בבקשת אברהם על סדום ובקריאות דוד לעזרת שמים: "חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע... השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!" "למה אלוקים זנחת לנצח... למה תשיב ידך וימינך מקרב חיקך כלה?! ". החסידות השתמשה בצורת ביטוי זו כדרך של קירבה לבורא, וכשיח אישי של בן המתחטא בפני אביו.
הרבי מפיסצנה הלך בדרשותיו אלו, כמו גם בספריו המוקדמים, בדרכם של מנהיגים חסידיים, כמו רבי לוי יצחק מברדיטשוב, שבאו בתביעה של בנים אוהבים, ונתנו בדרך זו ביטוי לקירבה גוברת בשעת מצוקה.


"והסנה איננו אכל"

בחתכי רוחב של הדרשות, ניתן לראות איפיון נוסף המשקף את הגותו ואת אישיותו של רבי קלונימוס מפיסצנה. נושאים החוזרים על עצמם בפרקי זמן שונים, לובשים צורה אחרת, ומתוך נפש עשירה ורגישה, המביטה בעין מפוכחת על המציאות, הוא מציג ללא רתיעה גם חשיבה-מחדש וביקורת עצמית. הדוגמא הבולטת ביותר לכך היא בהגדרת מיקומם ההסטורי-הגותי של הארועים. בחודשים הראשונים, הוא מגדיר את צרות דורו כחוליה בשרשרת התלאות של עם ישראל, בקו של רצף והמשכיות. זהו פרק נוסף במלחמת עמלק בישראל, בתוך מסגרת חוקיות ההסטוריה היהודית. במשך השנה הראשונה חל שינוי מסוים, כאשר הרבי מתייחס לארועים ולגילויי ההתעללות הנאצית כאל תופעה שמעל הטבע, וקורא להאמין במקביל גם בישועה שתבוא מחוץ לטבע: "כשרואים שח"ו מענים אותנו ומייסרים בעניינים שלמענה ולמייסר אין שום טובה יוצאת מהם... שהיא התגלות הדין בלא התלבשות הטבע, אז יודעים מזה שכאשר נשוב ונתפלל לה' אז גם יושיע ה' לנו בישועה בהתגלות שלא בדרך הטבע ". בשנת תש"ב חל שינוי הדרגתי נוסף. הרבי לא רואה בהם רק חוליה נוספת במסכת התלאות, אלא חורבן המקביל לפורענות הגדולה ביותר בהסטוריה היהודית - חורבן הבית: "אלו אנשים שאומרים שיסורים כמו אלו לא היו לישראל, טועים הם. בחורבן בית המקדש, בביתר וכו' היו כמו אלו ". מספר חודשים לאחר מכן, הוא סבור שרצח טוטלי במימדים אלו טרם נודע בקורות העם: "שלא היתה הגזרה רק על עשרה הרוגי מלכות בלבד... מה שאין כן עתה, שהגזרות רעות הם על כלל ישראל ח"ו", ובאופן חד יותר הוא מביע את יחודה של הפורענות בהגהתו הדרמטית לדרשה זו, בכסלו תש"ג (דצמבר 1943), לאחר שחזה בשילוחים האכזריים ובגטו המתרוקן: "רק כהצרות שהיו עד שלהי שנת תש"ב, אבל כהצרות משונות ומיתות רעות ומשונות שחידשו הרשעים רוצחים המשונים עלינו בית ישראל בשלהי תש"ב, ולפי ידיעתי בדברי חז"ל ובדברי הימים לישראל בכלל, לא היהכמותם, וה' ירחם עלינו ויצילנו מידם כהרף עין ".
הגהה אחרת, אותה הוסיף הרבי בשולי הכתובים, מתארת את מצבו של המנהיג בשנת תש"ג בוורשה השכולה מבניה: "דברים הנ"ל נאמרו ונכתבו בשנת תש"א, שאז אף שהיו הצרות רבות ומרות מאד כפי שקצת מהן נראות בהנ"ל, עוד היו יכולים לקונן עליהן... לדאוג על הנשארים… אף לייסר את הקיימים... לא כן בשלהי תש"ב, שכמעט בכיליון חרוץ כלו כל קהילות הקודש, ואף המתי מספר שנשארו... נרמסים ובאימת מוות... אין דברים אשר בהם נוכל לקונן על צרותינו, אין מי לייסר, ולא לב לעורר אותו לעבודה ותורה. בכמה נסיונות עולה תפילה... וכל שכן לבכות על העתיד ".
שתי ההגהות הן עדות לטרגדיה הנוראה של יהודי וורשה מתחילת האקציות הגדולות. הן נכתבו בדם ליבו, בקולמוס של דמעה, כזעקה-קינה של מנהיג שראה בעוני עמו ובשברו.
גם במצבים אלו, נשאר הרבי המאמין והמנהיג הגדול לדורות . היוותרותו כמנהיג ללא עדה, צערו ואבלו, התפתחות תפיסתו ההסטורית - כל אלו אינם משפיעים על אמונתו. הגהותיו המאוחרות לכתביו מביעות את האמונה שלוותה אותו עד הסוף, כי "רק ה' הוא יחוס ויושיענו... אנא ה' רחם ואל תאחר מהושיענו", "וה' ירחם עלינו ויצילנו מידם כהרף עין ".

וכך, גם כשכלו המלים, ונותרה הזעקה - לא כלתה האמונה. אפשר שזו משמעותו של הביטוי שחידש הרבי: "אמונה מתוך מסירות נפש", ולא רק "מסירות נפש למען האמונה ", ביטוי הממצה את הכוחות שנדרשו על מנת לשמור על גחלת האמונה, וממנה לעצב כוחות חדשים של מסירות נפש.

הדפס
סגור