מאמר
הדפס
שלח תגובה



מחנה ברגן בלזן
שרה ביינהורן ממונקאטש
סיפרה על אפיזודה אחת שאירעה לה עם שחרור מחנה ברגן-בלזן:
גדרות התיל, שחילקו את המחנה לאזורים נפרדים – נפרצו, ואנשים החלו להסתובב בשטח הענקי, מנסים לתור אחר מידע כלשהו על קרובי משפחתם. גם שורי יצאה למסע חיפוש הקרובים הזה, מגיעה בדרכה אל מגורי הגברים, חוקרת ושואלת כל מי שפגשה "מונקאטש? מונקאטש?". [...]
באחד הצריפים הללו הבחינה לפתע בפנים מוכרות. היה זה יצחק (כיום בארצות הברית), בנו של מר שונקופף ממונקאטש, ששכב על אחד הדרגשים באפיסת כוחות. רגליו הקרות לא נשמעו לו והוא לא היה מסוגל לרדת מן הדרגש ללא עזרה. הגברים הבריאים כבר מזמן עזבו את הצריף ואילו הוא וחולים אומללים כמוהו נותרו מוזנחים במבנים השוממים.
בחיוך עגום ומבוייש ביקש את עזרתה של שורי: "יש לי בקשה!" אמר לה, "אומנם עד עתה אכלתי מזון בלתי כשר כמצוות פיקוח נפש, אולם עתה אנו משוחררים ואין כל סיבה להמשיך בכך. החלטתי להתחיל ולאכול רק מזון כשר! אתן לך את קופסת הבשר והשומן שקיבלתי, כדי שתשיגי לי תמורתה משהו כשר לאכול...".
שורי הסכימה מיד. את קופסאות השימורים שנתן לה יצחק מסרה לממונה על המטבח הפרטי, ומכאן ואילך הביאה לבן עירה תפוחי אדמה ופחם.
[שרה ביינהורן, עלים שעלו מן האפר, עמ' 323–324]

מחנה אבנזה באוסטריה
עדות יחזקאל הרפנס מססרגן:
ואכן קרה הדבר – שוחררנו!
כמובן שלשחרור לא הייתה משמעות אחידה בכל המקומות. לא הרי השחרור בעיר כהרי השחרור בתוך המחנה. וזה של המחנה, שונה מזה של בית החולים. בכל מקום לבשה התופעה צורה שונה. [...]
ניסיתי גם אני לפשוט את כפי היבשה כקבצן עלוב, בשפה רפה לאמור: תנו גם לי פרוסת לחם! אני מודה אמנם, שעשיתי זאת רק מתוך הרגל, כי לא הייתי רעב כלל, והלחם נחשב בעיני באותה שעה למצרך של מותרות ושל בעל תאווה מוחלט, אבל כיוון שראיתי אותם אוכלים בתיאבון וזכרתי ימים מקדם, בהם לחמתי בעד לחם כזית, התעורר בי הרצון והתאווה ועשיתי את הניסיון לבקש לחם...
אולם לצערי, לא נסתייע הדבר, כי שומע לא היה לי. אף אחד לא שם לב לידי הפשוטה. היה עוד סוג חלשים כאלה, שהתגברו על חולשתם והצליחו לאזור כוחותיהם האחרונים, ירדו מעל מיטתם ושירכו את רגליהם עד הדלת החיצונה ופשטו את ידיהם לעוברים ושבים והצליחו לפעמים במידת מה, ויש שמאמציהם עלו בתוהו וחזרו כלעומת שבאו, ואילו אני, ועוד רבים כמוני, שהיינו באפיסת כוחות, שכבנו במיטה בעצלתיים ובשקט וציפינו לישועה.
בערב ספרתי ספירת העומר: "היום תשעה וארבעים יום". עם גמר ספירת העומר סיימנו גם את הגלות המרה והאפלה, אך גם את חיינו... הורדתי מעל עצמי את הזוהמה, "ואטהר ואתקדש בקדושתך העליונה..." כן! כאן עשינו את הטהרה לפני הפטירה, כל אחד עשה את "הטהרה" לעצמו. הסרנו את הטומאה והקליפה מעלינו. נשארנו רק בבגדים הצואים של היטלר ואין אף צורך בלבישת מחלצות כי בין כך נקיים אנחנו מכל סיג ופגם...
[יחזקאל הרפנס, בכף הקלע, עמ' 274–279]

מחנה על יד בראונשווייג, גרמניה
עדות הרב צבי מייזליש מוייצן:
ביום רביעי בשעת צהרים נוכחנו לדעת לפתע שהשומרים של שער המחנה התחילו לברוח מעמדותיהם בהשאירם אותנו חופשיים לנפשינו בלי כל משמר. אז ידענו תיכף מה פירושה של בריחתם זאת, ושהאמריקאים עומדים להגיע בכל רגע אל המחנה. והנה לא עברה אף שעה והמכוניות עם האמריקאים הגיעו אל המחנה. לשמחתנו ועליזות נפשינו לא היה סוף וקץ. ואיש נפל על צווארי אחיו וחיבק ונישק מרוב התלהבות וששון. אותי הרימו על שכמם באמרם שאני גרמתי להם הרבה להצלתם על ידי שנפחתי בהם רוח של עדוד והתחזקות נפשית בכל העתים של שעת הרס וסכנות נפשות, ועל ידי הגדת תהלים השפעתי למעלה שיפדינו מלרדת לבאר שחת. וברכנו ברכת הודאה להשי"ת בעינים זולגות דמעות, ופניתי אליהם בדברי, "רבותי, עלינו לומר כעת שמע ישראל ברוב התלהבות ומסירות נפש, כי עלינו לקבל כעת עול מלכות שמים בלבב שלם. דעד עכשיו לא היינו מוכשרים כל עיקר לקבל עלינו עול מלכות שמים בהיותנו עומדים כל יום על סף המות, אמנם כעת שבחמלת ה' עלינו יצאנו לחירות עלינו לקבל עול מלכות שמים בהתלהבות ובשלימות.
[צבי מייזליש, שו"ת מקדשי השם, שער מחמדים, טז]